Document - Israel and the Occupied Palestinian Territories: Enduring occupation. Palestinians under siege in the West Bank

תחת עול הכיבוש

פלסטינים במצור בגדה המערבית

רשימת מונחים

CESCR –ועדת האו"ם לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות

CPT –צוות משכיני השלום הנוצרים

FAO –ארגון המזון והחקלאות (של האו"ם)

ICJ –בית הדין הבינלאומי לצדק

ICCPR –האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות

ICESCR –האמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות

ICRC –הוועד הבינלאומי של הצלב האדום

OCHA –משרד האו"ם לתיאום עניינים אזרחיים

IWPS –שירות הנשים הבינלאומי לשלום

TIPH –הנוכחות הבינלאומית הזמנית בחברון, משלחת משקיפים בינלאומית משש מדינות המפקחת על האירועים בחברון

WFP - תוכנית המזון העולמית של האו"ם

1. מבוא

חא'לד דאוד פקיה היה בן שישה חודשים בלבד כשמת ב-8 במארס 2007 במחסום של הצבא הישראלי. הוריו, תושבי הכפר כפר עין, ניסו להבהיל את תינוקם לביתהחולים הקרוב ברמאללה שבגדה המערבית, אולם חיילים ישראלים אילצו אותם להמתין במחסום. אביו דאוד, מורה במקצועו, סיפר לאמנסטי אינטרנשיונל:

"לבן שלי ח'אלד היה קשה לנשום. קראתי לשכן שיש לו מכונית ונסענו מיד עם אשתי והתינוק לבית-החולים ברמאללה. זה היה מהיר יותר מאשר לחכות עד שאמבולנס יגיע עד הכפר. זה היה קצת לפני 00:30 בלילה. ח'אלד סבל בעבר מהתקפות מסוג זה ולקחנו אותו לבית החולים, שם הכניסו אותו לאוהל חמצן ומצבו תמיד השתפר.

"הגענו למחסום עטארה בשעה 00:45. משם לוקח 10 דקות להגיע לבית החולים. החיילים עיכבו אותנו. היו שם חמישה חיילים. אמרתי להם שהתינוק שלי חולה וצריך להגיע בדחיפות לבית החולים ברמאללה. דיברתי איתם בעברית. הם ביקשו את תעודות הזהות שלנו. הנהג ואני נתנו את שלנו אבל אשתי השאירה את שלה בבית בגלל שמיהרה. אמרתי לחיילים והם אמרו שאנחנו לא יכולים לעבור בלי תעודת הזהות שלה. התחננתי לפניהם שייתנו לנו לעבור. הם הסתכלו לתוך המכונית וראו שאין שם כלום ושהתינוק מתקשה לנשום והגפיים שלו רועדות. אמרתי לחיילים שכל רגע, כל שנייה חשובים; שהתינוק זקוק בדחיפות לחמצן. הם אמרו לנו לחכות ואני המשכתי להתחנן בפניהם. ואז התינוק מת. השעה היתה 01:05 לפנות בוקר. אמרתי לחיילים. הם האירו בפנס לתוך המכונית, ראו שהתינוק לא זז יותר ואמרו לנו שאנחנו יכולים לעבור. נסענו בכל זאת לבית החולים. שם נקבע שח'אלד נפטר".

מקרים כאלה אינם חדשים או נדירים. מאות המחסומים והחסימות הכופים מדי יום על פלסטינים המנסים להגיע לעבודה, לבית הספר או לבית החולים להשתמשבדרכים עוקפות ארוכותועיכובים ממושכים, מגבילים מזה שנים את גישתם לשירותי בריאות חיוניים וגורמים לסיבוכים רפואיים, לידות במחסומים ואפילו מוות.

הגדה המערבית, העומדת במוקד דו"ח זה, היא שטח קטן יחסית –130 ק"מ מן הצפון לדרום ו-65 ק"מ מן המזרח למערב, בנקודה הרחבה ביותר; סה"כ 5,600 קילומטרים רבועים. שטח הגדה מבותר על-ידי רשת שתי וערב של כ-550 מחסומים וחסימות של הצבא הישראלי ו-700 ק"מ של גדר/חומה מתפתלת העוברת מצפון לדרום ומקיפה כפרים פלסטיניים, לרבות שכונות שלמות במזרח ירושליםובסביבתה.

הרשויות הישראליות טוענות כי משטר הסגרים וההגבלות הכרחי על-מנת למנוע מפלסטינים להיכנס לישראל ולבצע בה פיגועי התאבדות והתקפות מסוגים אחרים. אולם כמעט כל המחסומים, השערים, הדרכים החסומות ורוב הגדר/חומה ממוקמים בתוךהגדה המערבית – ולא בין ישראל לגדה המערבית. אלה מגבילים מאוד או מונעים את התנועה בין ערים וכפרים פלסטיניים, מפצלים ומבודדים קהילות פלסטיניות, מפרידים פלסטינים מאדמותיהם החקלאיות, מונעים גישה למקומות עבודה, לבתי ספר,לשירותי בריאות ולקרובי משפחה והורסים את הכלכלה הפלסטינית. הגדר/חומה עצמה, הממוקמת בתוך השטח הכבוש, הנה בלתי-חוקית על-פי בית הדין הבינלאומי לצדק(ICJ).

הגבלות התנועה החמורות שמטילות הרשויות הישראליות מזה שנים על למעלה משני מיליון פלסטינים החיים בגדה המערבית אינן חוקיות כיוון שהן בלתי-מידתיות, מפלות ומפרות את הזכות לחופש התנועה. ההגבלות מוטלות על כל הפלסטינים מעצם היותםפלסטינים ועל-מנת לשרת את המתנחלים הישראלים,שנוכחותם בשטח הכבוש מפרה את המשפטהבינלאומי. יש להסירן לאלתר.

מסגרת

הגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים, נתונה לכיבוש ישראלי מא94? חודש יוני 1967

5,600 קמ"ר סך-כל השטח: כ-130 ק"מ מצפון לדרום ו-65 ק"מ ממזרח-למערב

200+ התנחלויות ומאחזים ישראליים בלתי-חוקיים

500+ מחסומים וחסימות של הצבא הישראלי

700 ק"מ של דרכים בהן נאסר על פלסטינים להשתמש

700 ק"מ של גדר/חומה, 80 אחוזים ממנה על קרקע פלסטינית

[סוף מסגרת]

[מסגרת]

רקע: סחרור של אלימות ישראלית-פלסטינית

מאז תחילת האינתיפאדה בחודש ספטמבר 2000, גברה האלימות הישראלית-פלסטינית והגיעה לסחרור.כוחות ישראליים הרגו כ-4,000 פלסטינים, רובם אזרחים לא חמושים. על ההרוגים נמנו גם 800 ילדים. רבים נהרגו בהתקפות מן האוויר, בהפצצות והפגזות ארטילריות ובהתקפות אחרות נגד מחנות פליטים ואזורים המאוכלסים בצפיפות ברחבי השטחים הפלסטיניים הכבושים. אחרים הוצאו להורג ללא משפט בהתקפות בהן נהרגו גם עוברי אורח רבים. בתקופה זו הרגו קבוצות פלסטיניות חמושות למעלה מ-1,100 ישראלים, כ-750 מהם אזרחים ובהם 120 ילדים, בפיגועי התאבדות ובהתקפות ירי באוטובוסים, במסעדות, בקניונים ובאזורים אחרים בהם מרבים אזרחים לבקר.

בשנת 2005 חלה ירידה משמעותית בהרג ובהתקפות משני הצדדים, לאחר שבראשית אותה שנה הכריזו קבוצות פלסטיניות חמושות על הפסקת אש (תהדייה) בלתי רשמית. אולם, בשנת 2006, בעוד מספר האזרחים הישראלים שנהרגו בידי קבוצות פלסטיניות חמושות הוסיף לרדת ועמד על מחצית ממספרם בשנה הקודמת, המספר הנמוך ביותר מאז פרוץ האינתיפאדה, עלה מספר ההרוגים הפלסטיניים בידי כוחות ישראליים ושילש עצמו לעומת השנה הקודמת.(1)

כשליש מן האזרחים הישראלים אותם הרגוקבוצות פלסטיניות חמושות היו מתנחלים בשטחים הכבושים. הפלסטינים גורסים כיהמתנחלים נושאים בעיקר האחריות להחרמה ולהפקעהשל אדמותיהם ומשאביהם ולהגבלות שמטיל הצבא הישראלי על תנועתם.

מספר גורמים תרמו לטשטוש הקו שמפריד בעיני הפלסטינים בין כוחות ישראליים מזוינים לבין מתנחלים אזרחים. אלה כוללים את הפיכתם של בסיסי צבא ישראליים או היאחזויות בשטחים הכבושים להתנחלויות ישראליות (להלן: התנחלויות), ואת התפקיד המרכזישממלאהצבא הישראלי בהקמתן ובאחזקתן של התנחלויות–החל בתפיסת האדמות ובהקמת התשתיות הנחוצות וכלה באכיפת משטר ההדרה על שטחים שסביב התנחלויות, על-מנת להותיר את הפלסטינים מחוצה להם.פלסטינים רבים המתנגדים לפגיעה באזרחים ישראלים בתוך תחומי ישראל רואים במתנחלים הישראלים בשטחים הכבושים מטרה לגיטימית לא פחות מאשר החיילים הישראלים.

העובדה שההתנחלויות אינן חוקיות על-פי המשפטהבינלאומי אינה משנה את מעמדם של המתנחלים,שהם אזרחים ולפיכך אין לעשותם מטרה להתקפות. אמנסטי אינטרנשיונל גינה פעמים רבות התקפות של קבוצות פלסטיניות חמושות על אזרחים ישראלים, בין אם בשטחים הפלסטיניים הכבושים ובין אם בישראל, וקרא להן להפסיק התקפות אלה לאלתר.(2)

[סוף מסגרת]

2. הגדר/חומה: הפקעת קרקעות בלתי-חוקית

הגדר/חומהשמקימה ישראל בגדה המערבית, ואשר מתפרסת לאורך 700 קילומטרים מהצפון לדרום ודרך חלקים מירושלים, גורמת נזק עצום וארוך טווח לחיים הפלסטיניים ומחבלתביכולתם של תושבי עשרות כפרים וקהילות לממש קשת רחבה של זכויות אדם המוקנות להם.(3)

למעלה ממחצית הגדר/חומה המתוכננת כבר הושלמה והעבודה על שאר חלקיה נמשכת. עד עתה כבר נעקרו עשרות אלפי עצי זית ועצים אחרים והושחתו שטחים נרחבים של אדמה חקלאית פורייה. עשרות בתים נהרסו ועשרות אלפי פלסטינים נותקו מאדמתם וממקור פרנסתם.

לטענת הרשויות הישראליות, "מכשול 'מרחב התפר'נועד להוות מרכיב בלחימה בטרור ולצמצם בצורה משמעותית את יכולת החדירה של מפגעים לתוך תחומי ישראל לצורך ביצוע פיגועי התאבדות".(4)מטרתו הבלעדית, כך הן טוענות, היא "לספק ביטחון".(5)

אולם, רוב הגדר/חומה אינה מוקמת ביןישראל לבין הגדה המערבית לאורך הקו הירוק (קו הפסקת האש משנת 1949 המפריד את מדינת ישראל מהגדה המערבית הכבושה). כ-80% ממנה ממוקמים על קרקע פלסטינית בתוךהגדה המערבית, ומפרידים ערים, כפרים, קהילות ומשפחות פלסטיניות אלה מאלה; מנתקים חקלאים פלסטינים מאדמתם;מקשים על הגישה לחינוך, למתקנים של שירותי הבריאות ולשירותים חיוניים אחרים; וחוצצים בין קהילות פלסטיניות למאגרים ומקורות של מים נקיים.(6)

[מסגרת שוליים]

עובדות על הגדר(7)

אם תושלם הגדר/חומה בהתאם לתוואי המתוכנן העדכני משנת 2006:

¾ 60,500 פלסטינים החיים ב-42 כפרים ועיירות בגדה המערבית יחיו בין הגדר/חומה לבין הקו הירוק באזורים סגורים;

¾ 12 מן הכפרים הללו וכ-31,400 פלסטינים יוקפו מכל עבריהם על-ידי הגדר/חומה.

¾ למעלה מ-10% מהקרקע הפלסטינית בגדה המערבית תיוותר מאחורי הגדר/חומה, כ-57,518 הקטארים;(8)

¾ למעלה מחצי מליון פלסטינים יחיו במרחק של קילומטר לכל היותר מן הגדר/חומה.

[סוף מסגרת שוליים]

על הרשויות הישראליות חלה החובה להגן על ביטחונם של האנשים החיים בשטח מדינת ישראל, בין היתר באמצעות מניעת כניסתם של אנשים העלולים לאיים על בטחונה. אולם, אמצעים כאלה אסור שֶיפרו את חובותיה המוטלות על ישראל במסגרת המשפט הבינלאומי לזכויות האדם והמשפט ההומניטארי הבינלאומי. אמצעי ביטחון חייבים להיות חיוניים, מידתיים ובלתי-מפלים. אמצעים כאלה עשויים, למשל, לכלול את הקמתם של גדרות, חומות, מכשול�497?ם או מבנים אחרים עלקרקע ישראלית, אך לא בתוך הגדה המערבית הכבושה.

בשל התוואי המתפתל של הגדר/חומה מגיע אורכה ללמעלה מפי שניים מאורך הקו הירוק. מדובר במבנה מורכב, שרוחבו 50 עד 100 מטרים והוא כולל גדר תיל, תעלות, דרכי טשטוש ודרכים לכלי-רכב משוריינים משני צידיה, כמו גם אזורי חיץ ואזורים האסורים בכניסה ששטחם משתנה. תוואי הגדר/חומה תוכנן להקיף למעלה מ-50 התנחלויות, בהן חיים כ-80% מן המתנחלים הישראלים (להלן: המתנחלים), ושטחי קרקע נרחבים סביבן. כתוצאה מכך ייווצר רצף טריטוריאלי בין התנחלויות אלה לבין ישראל, ושטחים אלה ינותקו משאר הגדה המערבית.

חומת מוות

"סכנת חיים- שטח צבאי- כל העובר או הפוגע בגדרמסתכן בנפשו".הודעה זו מופיעה בעברית, בערבית ובאנגלית על שלטים לכל אורך הגדר/חומה(ר' תמונה).

למעשה, עצם ההימצאות בקרבת החומה עשויה לסכן את חייהם של פלסטינים. דועאא נאסר סאלח עבד אל-קאדר בת ה-14 נורתה למוות ב-19.12.2006 בידי חיילים ישראלים כאשר שיחקה בקרבת הגדר/חומה עם חברתה בת ה-12 מן הכפר פרעון שמדרום לטול-כרם. דבר אינו מצביע על-כך שסיכון כלשהו נשקף מן השתיים לחיילים הישראלים, אשר ירו עליהן ממגדל שמירה מבוצר בקרבת מקום.

בדיווחים בתקשורת הישראלית על חקירת האירוע על-ידי הצבא הישראלי נאמר כי חייל הודה כי ירה בתלמידות בית הספר כאשר התרחקו בריצה מן הגדר.(9)מפקד המחלקה הודח מתפקידו וננזף, ודווח כי מצ"ח פתחה בחקירה. עד היום, לא ידוע על העמדתו לדין של איש מן החיילים המעורבים.

היקף

ההשפעה השלילית של הגדר/חומה על פלסטינים ברחבי הגדה המערבית הובהר במלואו רק זמן רב לאחר שהנזק כבר נגרם. הקמת הגדר/חומה בחלקים מהגדה המערבית אושרה על-ידי ועדת שרים בשנת 2001 ותוואי השלב הראשון אושר על-ידי הממשלה בחודש יוני 2002. אולם, מפה מלאה של התוואי המתוכנן הוצגה לציבור על-ידי הרשויות הישראליות רק בחודש אוקטובר 2003 –זמן רב לאחר שהחלה הבנייה.(10)

חוקרי אמנסטי אינטרנשיונל,אשר ביקרו בגדה המערבית בין אמצע שנת 2002 לאמצע שנת 2003,מצאו כי פלסטינים שאדמתם הושפעה באורח ישיר על-ידי הגדר/חומה קיבלו מהרשויות הישראליות מידע מועט ביותר או שלא קיבלו מידע כלל. רובם מצאו צווי תפיסת קרקע,בצירוף מפות, שהוצמדו לעצים או הושארו תחת אבנים על-ידי הצבא הישראלי באזורים שבהם נועדה הגדר/חומה להיבנות. המפות היו בלתי-ברורות, על-פי רוב מסמכים מצולמים באיכות נמוכה, ולא הכילו קנה מידה או פרטים אחרים הנחוצים על-מנת לזהות את התוואי המדויק של הגדר/חומה. רק כאשר החלו דחפורי הצבא הישראלי לעקור עצים ולחפור התאפשר לפלסטינים להסיק מכך היכן תמוקם הגדר/חומה.

הרס של רכוש על-ידי כוח כובש הוא אסור: "אלא אם כן היו פעולות צבאיות מחייבות לחלוטין את ההחרבה וההשמדה האלה"(11) –אפילו לאחר אזהרה מוקדמת ונאותה. למעשה: "הריסתו והחרמתו של רכוש בקנה מידה רחב, שאין הכרח צבאי מצדיקן ואשר בוצעו שלא בהיתר ומתוך הפקרות" מהוות פשע מלחמה.(12) זאת ועוד, ההפקעה של קרקע פלסטינית לטובת הגדר/חומה ללא הודעה נאותה, התייעצות והליך משפטי הוגן, מגיעה לכדי פינוי כפוי –הפרה נוספת של המשפט הבינלאומי(13) - ויוצרתמצב שבו כמעט לא התאפשר כלל לפלסטינים רבים שהושפעו מכך לערער על תוואי הגדר/חומה או על הפקעת אדמותיהם.

במשך שנתיים לאחר שהשלב הראשון בהקמת הגדר/חומה אושר על-ידי ממשלת ישראל, דחה בג"ץ את כל העתירות שהגישו פלסטינים נגד תוואי הגדר/חומה בגדה המערבית. רק ב-30.6.2004, כאשר עמד בית הדין הבינלאומי לצדק לפרסם את חוות הדעת המייעצת שלו, הורה בג"ץ כי יש לשרטט מחדש את תוואי הגדר/חומה באזור בית סוריכ, מצפון לירושלים, באופן שיצמצם את כמות הקרקע הפלסטינית שתיתפס. אולם, אפילו בהחלטה זו הסכים בג"ץ כי ניתן לתפוס ולהשחית קרקע פלסטינית ולנתק אותה מבעליה לטובת ההתנחלויות שנוכחותן בשטחים הפלסטיניים הכבושים אינה חוקית.(14)

במקביל לפסק הדין בפרשת בית סוריכ פרסמה ממשלת ישראל תוואי מתוקן לגדר/חומה. מאז הורה בג"ץ על שרטוט תוואי חלופי לקטעים קטנים של הגדר/חומה באזורים מסוימים. עם זאת, השינויים משפיעים על פחות מ-10% מתוואי הגדר/חומה. זאת ועוד, חלק מן השינויים בתוואי עליהם הורה בג"ץ טרם יושמו, ובמקרים מסוימים יש בהם כדי לצמצם באורח חלקי בלבד את הנזק הנגרם לפלסטינים באזור.

[מסגרת שוליים]

מזרח ירושלים

כ-200,000 מתושביה הפלסטינים של מזרח ירושלים הכבושה, אשר סופחה לישראל באורח בלתי-חוקי, מושפעים גם הם לרעה מהגדר/חומה. רבים נותקו משאר הגדה המערבית. אחרים, כולל תושבי כפר עקב ומחנה הפליטים שועפאט, מצאו עצמם מצדו השני של המכשול ולפיכך עליהם לעבור במחסומים על-מנת להיכנס לירושלים.(15)

[סוף מסגרת השוליים]

ב-15.9.2005 למשל, הורה בג"ץ למדינה לבחון חלופות ביחס לקטע מהגדר/חומה בסמוך להתנחלות הישראלית אלפי מנשה, מדרום לקלקיליה, על-מנת ששום כפר פלסטיני לא יוקף. התוואי המתוקן,מחודש אפריל 2006,מותיר מחוץ לגדר/חומה שלושה מתוך חמישה כפרים וחלק מאדמותיהם; שני הכפרים האחרים יוותרו במובלעת. עד לחודש מאי 2007 טרם יושמו השינויים בתוואי הגדר/חומה וכל חמשת הכפרים עודם כלואים במובלעת.

באזורים שבהם הושלמה הקמת הגדר/חומה גרם הדבר הרס לחקלאות, שהיא מקור פרנסתם העיקרי של קהילות פלסטיניות אלה, ולכך נודעה השפעה הרסנית על חיי הפלסטינים.

אפילו עבור חקלאים שהצליחו לקבל היתרים להגיע לאדמותיהם, הגישה מוגבלת מאוד. השערים דרכם מורשים החקלא97?ם בעלי ההיתרים לעבור מרוחקים מאוד זה מזה ונפתחים רק פעמיים או שלוש ביום (בבוקר ואחר-הצהריים) למשך כמחצית השעה. החיילים המופקדים על פתיחת השערים מאחרים לעיתים מזומנות.

החקלאים רשאים להגיע לקרקע החקלאית שלהם ברגל בלבד, ורק דרך השער המסוים עבורו קיבלו היתר. משם עליהם לצעוד ברגל עד אדמתם. הכנסת טרקטורים מותרת רק במקרים יוצאי דופן, ומחייבת את החקלאים להצטייד בהיתר מיוחד,נוסף על הקיים. הגבלות ותנאים אלה מקשים ביותר על החקלאים. זאת ועוד, הצבא הישראלי נוטה להנפיק היתרים למעבר בשערים החקלאיים רק למבוגרים שבחקלאים. כתוצאה מכך, רוב המשפחות אינן יכולות לעבד את אדמתן ביעילות או לעבדה כלל, שכן תנאי העבודה קשים מדי ובני משפחה קשישים אינם יכולים לעמוד בעומס העבודה.

קליעים מקדמים את פני המוחים נגד החומה

חיילים ישראלים השתמשו לעיתים מזומנות בכוח מופרז ובלתי מוצדק נגד פלסטינים כמו גם נגד פעילי שלום ישראלים ובינלאומיים שהפגינו נגד הגדר/חומה. בכפר בילעין לבדו, שם נערכות הפגנות כאלה מדי יום שישי מזה שנתיים, נפצעו מאות מפגינים. ב-8.12.2006 היתה משלחת של אמנסטי אינטרנשיונל עדה כאשר חיילים ישראלים, אשר עמדו על גג בית אזרחי בכפר, ירו לכיוון ילדים שהיו סמוכים אליהם ואשר יידו עליהם אבנים, אך לא היוו כל איום על החיילים. בתוך הבית אמרו לאמנסטי אינטרנשיונל בני המשפחה המבועתים, ובהם גם ילדים קטנים, כי נוכחות החיילים על גג ביתם מעמידה אותם בסיכון.

רוב הפצועים בהפגנות נגד הגדר/חומה נפגעו מכדורי מתכת מצופים בפלסטיק, אשר נורו לעיתים מזומנות מטווח קצר. מכות בקתות הרובים נפוצות גם הן. מתן כהן, ישראל בן 17, נפגע בעינו מכדור מתכת מצופה פלסטיק שנורה על-ידי שוטר מג"ב ישראלי, כאשר השתתף בהפגנה נגד הגדר/חומה ב-24.2.2006 בכפר בית סירא שבגדה המערבית, מדרום-מערב לרמאללה.(16)

לעיתים השתמש הצבא הישראלי בתחמושת חיה נגד מפגינים ליד הגדר/חומה. מפגין ישראלי בן 22, גיל נעמתי, נורה ונפצע קשה ברגלו ממספר קליעים שנורו על-ידי כוחות ישראליים בסמוך לגדר/חומה בכפר מסחה ב-26.12.2003. נעמתי, חייל לשעבר, אמר:

"הייתי בצבא, הכרתי את פקודות הפתיחה באש ושום דבר שעשיתי לא היה אפילו קרוב לעילה לפתוח באש עלי".(17)

ממשלת ישראל טוענת כי הגדר/חומה לא נועדה לשמש "גבול מדיני". אולם, ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ובעלי תפקידים ישראלים אחרים ציינו שוב ושוב כי בכוונת ישראל להמשיך ולקיים את גושי ההתנחלות הגדולים בצדה המערבי של הגדר/חומה, כלומר, אותן התנחלויות הנמצאות כיום בצדה המערבי של הגדר/חומה. הצהרות שהצהירו פרקליטי המדינה בבג"ץ בתשובה לעתירות פלסטיניות לשנות את תוואי הגדר/חומה מלמדות גם הן כי מיקומו של המכשול נבחר כך שיקיף את ההתנחלויות ושטחים נרחבים של קרקע סביבן. בתגובה לעתירה שהוגשה לבג"ץ בשנת 2003 על-ידי פלסטינים תושבי הכפרים עזון וא-נבי אליאס (מצפון לקלקיליה) בדרישה לסלק את הגדר/חומה, הדגישה פרקליטות המדינה למשל כי היה הכרח לבנות את המכשול לאורך התוואי שנבחר כדי "להגן על חלקו הדרומי וחלקו המזרחי של היישוב הישראלי צופין". כמו כן הוסיפה הפרקליטות כי: "בתכנון התוואי באזור עובר לבנייתו [כך במקור], בשנת 2002, ניתן משקל לקיומה של תוכנית הנמצאת בהליכי תכנון, אך טרם ניתן לה תוקף," בהתייחסה לתוכנית להרחבה ניכרת של ההתנחלות צופין, כולל הקמתו של אזור תעשייה.(18) הגדר/חומה חודרת לעומק של כשבעה קילומטרים בגדה המערבית על-מנת להקיף את ההתנחלות צופין ושטחי קרקע נרחבים סביבה. ההתנחלות צופין קטנה כיום, ומונה כ-1,000 תושבים, אולם תוכניות בנייה שהגיעו לידי הארגונים הישראליים לזכויות האדם בצלם ובמקום (מתכננים למען זכויות תכנון) מגלות כי מתוכננת הרחבה ניכרת של ההתנחלות. הגדר/חומה באזור הושלמה זה מכבר. מאז שנת 2003, תושביהם של ארבעה כפרים פלסטיניים ועיירה אחת באזור ההתנחלות צופין מנותקים מחלק ניכר מאדמתם – כ-12,000 דונם סה"כ, וכ-2,000 דונמים נוספים של קרקע הושחתו על-מנת לפנות מקום לגדר/חומה. שני-שלישים מן הקרקע החקלאית של ג'יוס וכמחצית מאדמות הכפרים פלאמיה ועזון נותרו מצדה השני של הגדר/חומה ואינם נגישים לרוב תושבי הכפרים. מסעות פרסום ציבוריים אינטנסיביים ומאבקים משפטיים ממושכים שניהלו חקלאים פלסטינים מג'יוס הביאו לפתיחת השערים המובילים לאדמותיהם מן הבוקר ועד הערב. הסדר ייחודי זה הוגבל לאזור קטן ולא נשנה בשום מקום אחר. עם זאת, השיפור היה קצר ימים. בחודש נובמבר 2006 הוגבלו שוב שעות פתיחת השערים למחצית השעה שלוש פעמים ביום (בבוקר, בצהריים ואחר-הצהריים). זאת ועוד, בסוף שנת 2006 סגר הצבא הישראלי את שני השערים ששימשו את החקלאים בג'יוס, כשהוא כופה עליהם להשתמש בשער רחוק יותר, מצפון לכפר פלאמיה. ההסדר החדש מערים קשיים נוספים ומחמיר את התנאים הקשים ממילא עמם נאלצים החקלאים להתמודד. על-מנת לזכות בהיתר לעבור בשער חקלאי נזקק תושב ג'יוס לעבר ביטחוני ללא רבב, לתעודת זהות, לתעודת ירושה (איח'ראג' קייד) של האדמה/הרכוש ולטופס בקשה מלא. קשה במיוחד להשיג את תעודת הירושה, שכן על-פי הנוהג מטופל הנושא בהתאם לחוק המוסלמי, ועל-פי רוב לא נערך רישום של הירושה. על-מנת לקבל תעודה כזו יש צורך בהצהרה במסגד, בפרסום מודעה בעיתונות, בקבלת חתימות מכל האחים, האחיות והמוטבים האחרים ובהופעה בפני בית משפט לירושות בנוכחות שני עדים. על מגישי הבקשה לצלם את כל המסמכים ולקבל עבורם אישור רשמי, דבר הכרוך בתשלום. כאשר כל המסמכים מוכנים, ועל-מנת להשלים את ההליך הרשמי, נדרשים המבקשים לסור שלוש פעמים במשרדי מנהלת התיאום והקישור (DCO, זרוע של הצבא הישראלי בשטחים הפלסטיניים הכבושים) בהתנחלות קדומים, בי–?י חמישי. עובדים שכירים נאלצים לבקש ימי חופשה על-מנת לעמוד בדרישה זו. ככלל, רק מי ששמו מופיע על תעודת הירושה רשאי להגיש בקשה. בן יכול להגיש בקשה לפי מסמכי הירושה של אביו, אולם על-פי רוב אין מאפשרים את הדבר לאחיינים, לאחייניות או לבני-דודים. אנשים שאין בבעלותם אדמה מעבר לגדר/חומה אינם מקבלים לעולם היתרים – למרות שפלסטינים נוהגים לעבוד כמשפחה, כשבני משפחה וחברים מצטרפים אליהם בעונת הקטיף. מסגרת הרס התקווה בכפר עזבת סלמאן, מדרום לקלקיליה, ניתקה הגדר/חומה החל בסוף שנת 2002 את משפחת קוזמאר מרוב אדמותיה הסמוכות לביתה , ובני המשפחה אינם יכולים עוד לעבדן. הצעירים בבני המשפחה לא קיבלו היתרי גישה לאדמות והמרחק מבית המשפחה לשערים ומשם לאדמתם רב מדי עבור בני המשפחה הקשישים, היכולים לקבל היתר. על-מנת להגיע לאדמתם, הסמוכה לביתם אך נמצאת מצדה השני של הגדר/חומה, על בני המשפחה ללכת במשך שעה עד לשער ולאחר-מכן לצעוד שעה נוספת מן השער אל החלקה – וחוזר חלילה בדרך חזרה. לעיתים עליהם לשאת עמם יבולים, כלי עבודה וציוד כבד אחר. זמן קצר לפני שנודע להם על הגדר/חומה, השקיעה המשפחה את חסכונותיה במשק, על-מנת ליעל אותו ולהגביר את תפוקתו. המשפחה בנתה מערכת השקיה מתוחכמת וחממות, אשר נהרסו בחלקן על-מנת לפנות מקום לגדר/חומה. המשפחה מחתה בפני הרשויות ועתרה לבתי-המשפט, אך ללא הצלחה. כעת הם חשים שאין להם שום סיכויים לעתיד. כמו במקומות אחרים, הגדר/חומה נבנתה בתוך הגדה המערבית על-מנת להקיף התנחלות – אורנית – ושטח נוסף סביבה, המיועד להרחבתה בעתיד. הכפר עזבת סלמאן איבד את רוב אדמותיו כאשר הוקמה ההתנחלות אורנית בשנת 1984, וכעת איבד למעשה את רוב מה שנותר. [סוף מסגרת] סמוך לקלקיליה, חמישה כפרים פלסטיניים (א-דבעה, ואדי א-רשא, ראס א-טירה, ערב א-רמאדין אל-ג'נובי וערב אבו פרדה) כלואים במובלעת אותה מקיפה הגדר/חומה. תוואי הגדר/חומה נקבע כך על-מנת להקיף את ההתנחלות אלפי מנשה, הנמצאת בתוך הגדה המערבית במרחק של חמישה קילומטרים מן הקו הירוק, וכן שטח קרקע נרחב סביבה בו מתוכננת הרחבה ניכרת של ההתנחלות. למעלה מ-1,000 פלסטינים חיים בחמישה כפרים הנתונים למעשה במצור. בתי-הספר, המרפאות ואדמותיהם החקלאיות נמצאים כולם מחוץ למובלעת. הם נדרשים להיתרים על-מנת להמשיך ולגור בבתיהם, היתרים כדי לצאת מן המובלעת לשאר הגדה המערבית ולחזור לביתם והיתרים כדי לצאת מן המובלעת במכונית. התושבים וכל סחורה שהם מביאים עמם נבדקים על-ידי חיילים ישראלים בשערים. לעיתים קרובות אין החיילים מתירים להכניס סחורות מסוימות, כגון מכלי גז לבישול. התושבים נדרשים להיתרים גם כדי לקבל מבקרים פלסטינים, ואת אלה קשה או בלתי-אפשרי לקבל. אפילו אמבולנסים אינם מורשים להיכנס ללא אישור מראש מהצבא הישראלי. היתרים נדרשים גם על-מנת לבנות בתים, אולם את אלה כמעט לא ניתן לקבל. בתים מסוימים נהרסו ומעל אחרים מאיימת חרב ההריסה כיוון שנבנו – לפני הקמת הגדר/חומה – ללא היתרים, שלמשפחות אין שום סיכוי לקבלם. לאחר מאבק משפטי ממושך, הורה בג"ץ בחודש ספטמבר 2005 למדינה לשנות את תוואי הגדר באזור זה על-מנת לצמצם את השפעתה השלילית על הפלסטינים החיים בכפרים סמוכים. על-פי תוכנית חדשה לתוואי מתוקן, שלושה מחמשת הכפרים (א-דבעי, ואדי א-רשא, וראס א-טירה) לא ייכלאו עוד בתוך המובלעת. עם זאת, עד היום נותר תוואי הגדר/חומה ללא שינוי. גם אם ישונה תוואי הגדר/חומה כפי שהוצע, יאלצו תושבי הכפרים הפלסטיניים שיִוותרו בתוך המובלעת לעזוב את בתיהם בסופו של דבר, שכן תנאי חיים כאלה אינם בני-קיימא. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בחן את נושא הקמת הגדר/חומה על-ידי ישראל בתוך הגדה המערבית הכבושה. בחודש יולי 2004 הגיע בית הדין למסקנה כי אמצעי זה מפר את המשפט הבינלאומי. בחוות הדעת המייעצת שלו, קבע בית הדין כי חובה על ישראל להפסיק את הקמת הגדר/חומה בתוך השטחים הפלסטיניים הכבושים, לפרק את הקטעים שכבר נבנו שם, ולספק פיצויים לפלסטינים שנפגעו מן הבנייה.(19) ממשלת ישראל דחתה את המלצות בית הדין הבינלאומי לצדק. הפיכתה של בקעת הירדן למובלעת מאז חודש מאי 2005 הטיל הצבא הישראלי הגבלות הולכות וגוברות על הגישה לבקעת הירדן (חלקה המזרחי של הגדה המערבית), ובכך הפך למעשה אזור נרחב זה של קרקע פורייה למובלעת. בשל הטופוגרפיה של בקעת הירדן, דרכים ספורות בלבד מובילות אליה משאר הגדה המערבית , ועל כולן חולשים מחסומי הצבא הישראלי. תעלות ותלוליות עפר נוספו על-מנת לסגור את האזור באופן הרמטי אפילו יותר. כיום נדרשים היתרים מיוחדים על-מנת להגיע לבקעת הירדן, ואותם יכולים לקבל רק פלסטינים היכולים להוכיח שהם מתגוררים בה, שיש בבעלותם קרקעות בשטחה או שהם עובדים בה. מי שרשום כתושב אזור אחר בגדה המערבית אינו מורשה לעבור במחסום, והוא חשוף להטרדות ומגורש מן האזור. זהו גם גורלם של אנשים שחיו ועבדו באזור במשך שנים. מאג'ידה פאווזי, אם לשבעה ילדים שהגדול בהם בן 15, גרה בכפר עין אל-בידא שבצפון בקעת הירדן. פאווזי סיפרה לאמנסטי אינטרנשיונל כי בחודש פברואר 2006 באו חיילים ישראלים לביתה בערב ולקחו אותה ואת ילדיה לצדו השני של המחסום. פאווזי חיה בבקעת הירדן מזה שנים, אולם לא החליפה את כתובתה בתעודת הזהות שלה. בסופו של דבר, הצליחה המשפחה לחזור לביתה ופאווזי הצליחה לשנות את הרישום בתעודת הזהות שלה, כיוון שעלה בידה להוכיח כי היא מתגוררת מזה זמן רב בבקעת הירדן. אפשרות זו אינה קיימת עבור אנשים שבאו זה מקרוב לגור באזור. אנשים שבבעלותם א�491?מות בבקעת הירדן או כאלה שעבדו או חיו בה, נהגו לבלות את החודשים החמים ביותר של השנה מחוץ לאזור, לרוב בשכם או בכפרים הסמוכים, שם רשומים רבים מהם כתושבים. החקלאים הסתמכו לעיתים קרובות על עובדים עונתיים שהגיעו מחוץ לבקעת הירדן, ואשר מצדם הסתמכו על העבודה החקלאית העונתית באזור לפרנסת משפחותיהם. ההגבלות החדשות מונעות מפועלים המחפשים עבודה להיכנס לבקעה, כיוון שאין להם שם מקום תעסוקה מוסדר, ואין הם יכולים למצוא מקום כזה משום שאינם נמצאים באזור. ב

-15.12.2006 אימצה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה A/ES-10/L.20 על הקמת "מרשם של האו"ם לנזק הנגרם על-ידי הקמת החומה בשטח הפלסטיני הכבוש", כפי שהומלץ על-ידי בית הדין הבינלאומי לצדק בחודש יולי 2004 וכפי שביקש מזכ"ל האו"ם.

על-פי החלטהA/ES-10/L.20 מרשם הנזק ימוקםבווינה שבאוסטריה, יורכב משלושה חברי ועד שטרם מונו, ונועד "לשמש כתיעוד מקיף, בצורה של מסמך כתוב, של הנזק הנגרם לכל הישויות הטבעיות והמשפטיות הנוגעות בדבר כתוצאה מהקמת החומה על-ידי ישראל, הכוח הכובש, בשטח הפלסטיני הכבוש כולל במזרח ירושלים וסביבה". נכון לחודש אפריל 2007, טרם בוצע דבר מכל אלה.

בחוות הדעת המייעצת שלו, ציין בית הדין הבינלאומי לצדק כי על השילומיםלמחות את השלכות המעשה הבלתי-חוקי ולהשיבאת המצב על כנו, לפצות באורח הולם כאשר לא ניתן להשיב את הדברים לקדמותם, ולהעניק פיצוי נוסף במקרה הצורך על אובדן שנגרם ואשר לא כוסה על-ידי השבת הדברים לקדמותם או הפיצויים. בית הדין הבינלאומי לצדק קבע:

"לפיכך מוטלת על ישראל החובה להשיב את הקרקע, המטעים, מטעי הזיתים ושאר נכסי דלא-ניידי אשר נתפסו מכל ישות טבעית או משפטית לצורך הקמת החומה בשטח הפלסטיני הכבוש. במקרה שבו יתברר כי השבת המצב על כנו ממש לא תיתכן, מוטלת על ישראל החובה לפצות את האנשים הנוגעים בדבר על הנזק שספגו. בית הדין סבור כי על ישראל חלה גם החובה לפצות, בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי החלים בנושא, את כל הישויות הטבעיות או המשפטיות אשר סבלו מנזק חומרי מכל סוג שהוא כתוצאה מהקמת החומה".

משמעות הדבר היא שבנוסף לסילוק הגדר/חומה מן הקרקע הפלסטינית הכבושה, להשבת מצבו של רכוש שנתפס לקדמותו ולמתן פיצויים וסוגים אחרים של שילומים על נזק פיזי שנגרם, מחובתה של ישראל גם לפצות את הפלסטינים שהושפעו מהקמת הגדר/חומה על אובדן הכנסה כתוצאה מכך.

אולם, אין זה ברור אם נזק לאדמות משותפות של כפרים, לתשתיות אזרחיות, למים, למשאבים טבעיים אחרים ולסביבה נכללו ברשימת ההחזרים של מרשם הנזק.

בעוד הקמתו של מרשם הנזק היא צעד ראשון וחשוב, חשוב גם כי כעת –כחמש שנים לאחר שהנזק כתוצאה מהקמת הגדר/חומה החל להיגרם – יוקמו גם המנגנונים הנחוצים על-מנת לספק תרופה יעילה ופיצויים לעשרות אלפי הפלסטינים אשר הושפעו ויושפעו לרעה מן הגדר/חומה.

3. חסומים מכל עבר

עאדל עומר, בן 21, מת ב-17.2.2007 כשחיילים ישראלים עיכבו את מעברו בשער שבין הכפר עזון עתמה לעיר הסמוכה קלקיליה, לאחר שנפצע בתאונת טרקטור. הכפר מוקף בגדר/חומה, ודרך המוצא היחידה היא שער,הנסגר בשעה 22:00. עומר הגיע למחסום לאחר השעה 22:00 והחיילים לא פתחו את השער במשך למעלה משעה. כשהורשה לעבור היה עדיין בחיים, אך הוא נפטר בטרם הגיעו לבית החולים, רק קילומטרים ספורים מן השער.

[מסגרת]

איסמאעיל סעיד איבראהים א-סיפי, בן 44, נפטר ב-12.12.2006 בדרכו מכפרו תל לבית החולים נבלוס בשכם, מרחק של מספר קילומטרים בלבד. א-סיפי נפטר דקות ספורות לפני שהגיע לבית החולים לאחר שהמכונית שבה נסע נאלצה לנסוע דרך הגבעות בדרך עוקפת,ארוכה ולא סלולה. חיילים ישראלים חסמו את הכביש הראשי ולא אפשרו למונית לעבור, אף על פישא-סיפי היה מחוסר הכרה ונזקק לטיפול רפואי דחוף. בית החולים בשכם נמצא במרחק של עשר דקות בלבד מן המחסום, אולם הנסיעה בדרך החתחתים שבין הגבעות אורכת למעלה ממחצית השעה.

[סוף מסגרת]

מוות בנסיבות כאלה אינו תופעה חדשה. רולא א-שתייה, למשל, נאלצה ללדת על האדמה, בדרך עפר בסמוך למחסום בית פוריכ. זאת לאחר שחיילים ישראלים סירבו לאפשר לה לעבור במחסום בשעות המוקדמות של הבוקר ב-26.8.2003. בתה התינוקת מתהזמן קצרלאחר מכן. רולאנתקפה צירי לידה והיתה בדרכה לבית החולים בשכם, במרחק של קילומטרים ספורים בלבד מביתה. החיילים שאיישו את המחסום התעלמו ממצבה וממצוקתה הגלויה לעין, וכך גם מתחנוניו של בעלה. הם לא ביקשו לבדוק את תעודות הזהות שלהם ופשוט הודיעו להם כי לא יוכלו לעבור. רק לאחר שרולא ילדה והתינוקת שלה נפטרה התירו החיילים לה, לבעלה ולבתםהמנוחה לעבור במחסום.(20)

אין לדעת בוודאות אם ניתן היה להציל את עאדל עומר,את בתה התינוקת של רולא א-שתייה ואת הפלסטינים האחרים שמתו בדרכם לבית-החולים לולא עוכבו על-ידי חיילים ישראלים במחסום. מה שידוע בוודאות הוא שיכולים היו להגיע לבית החולים מהר יותר ובכך היו גדלים סיכוייהם לשרוד. ברור גם כי איש מן האנשים הללו לא איים על ביטחונה של ישראל, שכן איש מהם לא ניסה להיכנס לתחומיה. כולם ניסו לנוע בין כפריהם לערים סמוכות, בתוך הגדה המערבית הכבושה.

המחסומים, הסגרים והמכשולים האחרים משבשים את כל תחומי החיים הפלסטיניים, כולל אירועים חברתיים ומשפחתיים חשובים. מוחמד פודה, למשל, לא הצליח להגיע לחתונתו ב-8.2.2007 לאחר שחיילים ישראלים סירבו לאפשר לו לעבור בשני מחסומים אותם ניסה לחצות יחד עם פמליית החתונה שלו, בדרכם לכפר הסמוך שם אמורה היתה החתונה להיערך. הוא אמר לאמנסטי אינטרנשיונל:

"יצאתי עם קרובי המשפחה שלי מהבית שלי במחנה הפליטים נו

u1512? א-שמס בטול-כרם,בדרך לחתונה שלי בכפר בית ליד. זה לא רחוק ולא צפינו שום בעיות מיוחדות במחסום בדרך... אבל, כשהגענו למחסום ענבתא, חיילים ישראלים לא נתנו לי ולכמה מקרובי המשפחה הצעירים שלי לעבור. שום צעירים מטול-כרם לא הורשו לעבור. קרוב משפחה שמדבר עברית שוטפת הסביר לחיילים שאנחנו בדרך לחתונה שלי בבית ליד; הם אמרו שאנחנו לא יכולים להגיע לבית ליד. אז החלטנו לנסוע למחסום אחר, ליד הכפר א-ראס. אבל גם שם לא הרשו לי ולחלק מקרובי המשפחה שלי לעבור ואמרו לנו לחזור הביתה לטול-כרם בגלל שלא ירשו לנו להגיע לבית ליד.

"קרוב המשפחה שלי הסביר שוב לחיילים שאנחנו בדרך לחתונה שלי בבית ליד אבל הם סירבו. הם אמרו שאסור לבחורים ולבחורות שהגיל שלהם בין 16 ל-30 לעבור. הנשים הישראליות שמפקחות על המחסומים [מחסום Watch] היו שם ודיברו גם הן עם החיילים אבל זה לא שינה כלום. אחרי שעה קרובי המשפחה האחרים שלי, שהיו צעירים מספיק או מבוגרים מספיק כדי שירשו להם לעבור,נסעו לבית ליד ואני והאחרים נסענו בחזרה לטול-כרם ואז בחזרה למחסום ענבתא. עד אז כבר היה מאוחר ונאלצנו לדחות את החתונה ליום המחרת. בסופו של דבר הצלחתי להגיע לבית ליד על-ידי כך שנסעתי בדרך עוקפת,והתחתנתי".

מחסום Watch – ארגון נשים ישראלי לזכויות האדם –שנציגותיו נכחו במחסום א-ראס באותה עת, תיעד את הדברים הבאים:

13:50: כל האנשים (גברים ונשים) בין הגילים 16 עד 30 שהם תושבי טול-כרם, שכם וג'נין והכפרים הסובבים ערים אלה אינם מורשים לעבור דרומה.

14:44: למחסום מגיעה מכונית עם חתן. החתונה שלו מתקיימתבבית ליד, אבל הוא מטול-כרם והוא צעיר, ואומרים לו שהוא לא יכול לעבור. קרוב משפחה שלו, שגרבטייבה ומדבר עברית שוטפת, מנסה לדבר עם כל החיילים כדי לשכנע אותם לתת לו לעבור.

14:50 האוטובוס, שבו רק נשים וילדים שעושים את דרכםלחתונה בבית ליד, מגיע לביתן הבדיקה. תעודות הזהות נבדקות. חמש מן הנשים הצעירות, חלקן מלוותבילדים קטנים, הן תושבות טול-כרם והן מצטוות לעזוב את האוטובוס.

14:59: לא מרשים להם לעבור והם לוקחים מונית בצד השני של הרחוב כדי לחזור הביתה. החתן עדיין לא הורשה לעבור. דודות, דודים וקרובי משפחה אחרים עומדים כולם מסביב ומנסים לחשוב מה לעשות. קרוב המשפחה מטייבה ממשיך ללכת מחייל לחייל ולבקש עזרה.

15:10: נאמר לחתן שהוא לא יורשה לעבור. הוא עומד בצד.

15:37: החתן נשלח הביתה.

משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים (OCHA) מתעד את מספר המחסומים והחסימות בגדה המערבית. בחודש מארס 2007 תועדו 549 מחסומים וחסימות. מתוכם, 84 היו מחסומים מאוישים ו-465 היו חסימות בלתי-מאוישות, כגון שערים נעולים, ערמות עפר או תעלות, ההופכים כבישים לבלתי-עבירים, או קוביות בטון ומכשולים אחרים החוסמים את הגישה לכבישים.(21)

נוסף לכך, סיורי הצבא הישראלי מציבים מדי שנה אלפי מחסומים זמניים, המכונים "מחסומים ניידים", בכבישים שברחבי הגדה המערבית למשך פרקי זמן מוגבלים–החל במחצית השעה ועד למספר שעות. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים(OCHA) תיעד בחודש פברואר 2007 624 מחסומים ניידים ו-455 בחודש שלפניו. בשנת 2006 תועדו בסך-הכול 7,090 מחסומים כאלה.(22)

בשנים האחרונות חלו תנודות במספר המחסומים. במחצית השנייה של שנת 2006, תקופה שבה ההגבלות שמטיל הצבא הישראלי על התנועה היו חמורות פחות מאשר ברוב התקופה שמאז שלהי שנת 2000, היו כ-375 מחסומים וחסימות קבועים, בעוד מספר המחסומים הניידים הנוספים נע בין 260 ל-494 לחודש.(23)

[מסגרת שוליים]

מאז כבשה ישראל את הגדה המערבית ורצועת עזה בשנת 1967 הטילו הרשויות הישראליות הגבלות בדרגות משתנות על תנועת הפלסטינים. הגבלות אלה הוחמרו בשנות ה-90 והגיעו לדרגת חומרה חסרת תקדים מאז פרוץ האינתיפאדה בחודש ספטמבר 2000. כתוצאה מן ההגבלות נשללו מהפלסטינים לא רק חופש התנועה שלהם אלא גם זכויות האדם שלהם –ובעיקר זכותם לעבוד ולפרנס את עצמם ואת משפחותיהם וזכותם לבריאות ולחינוך.

[סוף מסגרת]

הצבא הישראלי אף נוהג להכריז על "סגר כללי" בשטחים הכבושים, לרוב לרגל חגים ישראליים לאומיים או דתיים. כאשר מוטל סגר כללי כזה, נאסר כליל מעבר של פלסטינים במחסומים המובילים למזרח ירושלים ולישראל, כמו גם במחסומים בין אזורים פלסטינים הסמוכים לישראל, למעט במקרי חירום. אולם כאשר המחסומים סגורים מתקשים פלסטינים ליצור קשר עם גורמי הצבא הרלוונטיים על-מנת להודיע להם על מקרה חירום ולקבל אישור לעבור, והדבר דורש זמן רב.

[מסגרת שוליים]

הודעות של הצבא הישראלי, מארס 2007,

הטלת סגר כללי על שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה במהלך חג פורים תשס"ז

יום שישי, י"ב אדר התשס"ז, ‏2 ‏מרץ 2007, 00:15

על פי החלטת הדרג המדיני ובהתאם להערכת המצב, יוטל סגר כללי על שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה, החל מהלילה, 2 במרץ 2007, י"ב באדר תשס"ז, ובמהלך חג פורים. הסרת הסגר תבוצע לאחר הערכת מצב נוספת.

יום שני, ט"ו אדר התשס"ז, 5‏מרץ ‏2007, 22:35

הסגר הכללי שהוטל על שטחי רצועת עזה ויהודה ושומרון במהלך חג פורים יוסר הלילה בחצות לאחר הערכת מצב ביטחונית.

הודעה ראשונה:www1.idf.il/DOVER/site/mainpage.asp?sl=EN&id=7&clr=1&docid=62057.EN

הודעה שנייה: www1.idf.il/DOVER/site/mainpage.asp?sl=EN&id=7&clr=1&docid=62082.EN

[סוף מסגרת]

ניווט במבוך של חסימות

"אני מבקר את המשפחה שלי רק לעיתים רחוקות,בגלל שלוקח לי כמה שעות להגיע לכפר שבו הם גרים, ליד ג'נין, בצפון הגדה המערבית, ואז שוב כמה שעות לחזור לרמאללה, שבה אני גר. אם לא היו שום מחסומים וכבישים חסומים והיינו יכולים לנסוע בכביש הראשי כל הדרך, זה היה לוקח קצת יותר משעה. אבל זה לוקח ארבע, חמש ואפילו שבע שעות. ז•? תלוי ביום, אבל זה אף פעם לא לוקח כמו שזה צריך לקחת, אפילו לא מתקרב לזה. הנסיעה קשה במיוחד בדרך חזרה בדרך-כלל, בגלל שהתנועה מצפון הגדה המערבית לאזור שמדרום לשכם מוגבלת מאוד ולעיתים אסורה לגמרי. בעיקר לגברים